אבנים בכליות הינו מצב רפואי שכיח יותר במדינות מתועשות עשירות. להרגלי אכילה וסגנון חיים יש השפעה ישירה על התפתחות אבנים בכליות. אנחנו יודעים שתזונה שמאופיינת בצריכה גבוהה של נוזלים, פירות, ירקות ופחמימות מלאות, יכולה להוות גישה יעילה למניעה וטיפול במחלה זו.

הפרעות בכליות ובדרכי השתן יכולות לפגוע באחת הכליות או בשתיהן, באחד השופכנים או בשניהם, בשלפוחית השתן או בשופכה.

אבנים בכליות יכולות להיקרא גם בשמם הרפואי nephrolithiasis או urolithiasis כל השמות האלה מתארים את אותו המצב – היווצרות של מינרלים מוקשים בכליות או במערכת שתן. ברוב המקרים האבנים נוצרות בגלל ירידה בנפח השתן או עלייה במינרלים היוצרים את האבנים.

היווצרות של אבנים בכליות הופכת בהדרגה לבעיה רפואית שכיחה בחברה המערבית. יותר חוקרים משערים כי הסיבה לכך הינה הרגלי התזונה הלקויים המאפיינים את חברת השפע (1).

אף שרבות מהאבנים בכליות הן קטנות מאוד ובלתי מורגשות, לעיתים נוצרות אבנים גדולות מאוד המגיעות לגודל של גולה. התסמין העיקרי והקשה במצב זה הינו כאבים, בלתי נסבלים כמעט, שמופעים בעת שאבנים גדולות כאלה עוברות בדרכי השתן.

במקרים קלים, טיפול המשלב שינוי תזונתי ושימוש ברפואת צמחים עשוי להפיג בצורה יעילה וטבעית את הכאבים ואף לעכב את המשך גדילתם של האבנים. אולם לרוב, עדיף וקל יותר למנוע מלכתחילה את הופעתם של אבנים בכליות. ההיסטוריה מספקת לנו רמזים רבים לכך שניתן למנוע את היווצרותם. בתחילת המאה ה-20, כאשר רוב תושבי העולם המערבי אכלו מזון טבעי ומלא, תופעת האבנים בכליות כמעט שלא הייתה ידועה. ככל שחלפו השנים והתזונה הפכה לדלה בסיבים תזונתיים ועשירה במזון שאינו טבעי, הפכה התופעה לנפוצה הרבה יותר.

קיימים סוגים שונים של אבנים בכליות, כ 80% מאבני הכליה מורכבות מסידן וחומרים נוספים.

ברוב המקרים, אבנים בכליות נוצרות כאשר יש מעט מידי נוזל, (כתוצאה מהתייבשות בשל חוסר שתייה או פעילות גופנית עודפת) עודף של מינרלים היוצרים גבישים בשתן ו/או רמה נמוכה מהרגיל של הכימיקלים המפרקים מינרלים אלה בשתן. מינרלים כגון סידן, אוקסלט, חומצת שתן, נתרן, ציסטין או פוספט יוצרים גוש מוצק שהוא האבנים בכליות. האבנים יופרשו אל מחוץ לגוף דרך מערכת השתן, או יישארו בכליות, שלפוחית ​​השתן או שופכה (2).

חשוב לברר את הסיבה והסוג של האבן בכליות, כך שניתן ליישם את הטיפול המתאים ביותר. לאחר האבחון הראשון של אבנים בכליות, הסיכויים ליצירת אבנים נוספות בעתיד עולה. במקרים שבהם האבנים גדולות או שהכאב עז, יתכן ויהיה צורך באשפוז. אם אבני הכליה חוסמות לאורח זמן את דרכי השתן, מדובר במצב חרום רפואי. במצב זה השתן עלול לחזור בחזרה לכליה ולגרום להתנפחותה (Hydronephrosis). כמו-כן, כאשר קיימות אבני כליה, עולה הסבירות ללקות בדלקת בדרכי השתן.

לרוב, השלב הראשון בו מתגבשים האבנים בכליות הינו מצב חסר תסמינים עד להופעת הכאב. התסמין השכיח ביותר הוא כאב חמור, תנודות שמתחיל באזור שבו הכליות נמצאות, בגב התחתון או בצד שמתחת לצלעות. הכאב נוטה לנדוד עם תנועת האבן. אם האבן מפסיקה, הכאב עלול להפסיק. תסמינים אחרים כוללים: דחף תכוף להטיל שתן, הופעת דם ומשקעים בשתן, בחילות והקאות. צמרמורות ועלייה בחום הגוף תראה במקרים שבהם גורמת האבן לחסימה ולדלקת.

אבני סידן בכליות הם הנפוצים ביותר. כ 80% מהאבנים בכליות הם בעיקר סידן מעורבב עם מינרלים אחרים (לרוב אוקסלט או זרחן). עודף סידן שהגוף אינו משתמש בו מסולק דרך הכליות. אם סידן אינו מסולק מהגוף, או אם יש כמות שגדולה מהכמות שהגוף מסוגל לסלק, יכולים להיווצר גבישי סידן שעלולים להתגבש עם במינרלים אחרים לכדי יצירת אבן. אבני סידן מתרחשות לעתים קרובות אצל אנשים עם רמות גבוהות של וויטמין D או יתר-פעילות של בלוטות יותרת התריס. אנשים הסובלים מחלת כליות כרונית נוטים ליצור אבני סידן בכליות (2).

 

צריכת נוזלים

חוסר בנוזלים מעלה את ריכוז המינרלים בכליה וכך גוברת הסבירות להיווצרות אבנים בכליות. שתייה היא האמצעי החשוב ביותר לטיפול באבנים בכליות ולמניעת היווצרותן (3).

 

מגנזיום וויטמין B6

חסר במגנזיום נמצא כבעל קשר חד משמעי להיווצרות חוזרת ונישנת של אבנים בכליות. למגנזיום יש חשיבות מרובה במניעת אבני כליות. המגנזיום מגביר את המסיסות של סידן האוקסלט ומעכב את ההשקעה של סידן זרחתי וסידן אוקסלט גם יחד. יחס נמוך של מגנזיום / סידן בשתן הוא גורם סיכון ביצירת אבן. תוספת מגנזיום נמצאה כמניעה יעילה להישנויות של אבנים בכליות ושילובו עם ויטמין B6 (פירידוקסין) גורם להשפעה מטיבה גדולה יותר (4). ויטמין B6 מקטין את היצירה של אוקסלטים ואת הפרשתם בשתן. יש לצרוך מזונות עשירים במגנזיום וויטמין B6 כגון ירקות עליים, אצות קלפ, שקדים ותפוחי עץ.

 

ציטראט

לאחוז גבוהה מהסובלים מאבנים בכליות יש רמה נמוכה של ציטראט בשתן. הדבר חשוב, משום שציטראט מפחית את הרוויה בשתן של מלחי סידן יוצרי אבנים, על ידי כך שהוא יוצר מכלולים עם סידן. הוא גם מעקב את ההתגרענות והגדילה הגבישית של מלחי סידן. אם רמות הציטראט נמוכות, פעילות מעכבת זאת אינה מתרחשת, וסביר להניח שייווצרו אבנים. לרמות נמוכות של ציטראט גורמות מגוון הפרעות מטבוליות (חמצת, שלשול כרוני, זיהום בדרכי השתן וכו') (5).

מלח חומצה ציטרית היעיל ביותר במניעת אבנים בכליות הוא מגנזיום ציטראט.

 

תזונה דלת אוקסלט

במאה העשרים חוקרים טענו כי כמות האוקסלט בדרכי שתן תלויה בשלושה מקורות – 40% בערך מיצור פנימי שנעשה בכבד, 40% בערך מפירוק של ויטמין C והשאר ממקורות תזונתיים.

במחקר שנערך בשנת 2001 למדו חוקרים כי התיאורה המובילה לא הייתה נכונה, ונראה כי מזונות עתירי אוקסלט משפיעים באופן משמעותי יותר על יצירת אבנים בכליות ודרכי השתן (6).

במקרה של פירות וירקות, צריכה מוגברת שלהם (גם כאלו המכילים רמה גבוהה יחסית של אוקסלט) מפחיתה את הסיכון להיווצרות אבני כליה, בין השאר בשל תכולה גבוהה של אשלגן ומגנזיום המשפיעים על חומציות השתן.

כמות גבוהה של אוקסלט ניתן למצוא בתרד, עגבניות, מוצרי סויה, קקאו, בטטות, פלפלים, סלק, עלי מנגולד, שוקולד, תה שחור ושעועית. רצוי להגביל מזונות אלו אך אין צורך להימנע לחלוטין, אלא אם בדיקות המעבדה מצביעות על הפרשת יתר של אוקסלט (hyperoxaluria) ואז מוטב להימנע ממזונות אלו.

 

מקורות:

  1. Zechner O, Latal D, Pflüger H, Scheiber V. Nutritional risk factors in urinary stone disease. J Urol. 1981;125(1):51-54.
  2. Alelign T, Petros B. Kidney Stone Disease: An Update on Current Concepts. Adv Urol. 2018;2018:3068365.
  3. Borghi L, et al. Urinary volume, water and recurrences in idiopathic calcium nephrolithiasis: a 5-year randomized prospective study. J Urol. 1996;155:839-843.
  4. Reddy SV, Shaik AB, Bokkisam S. Effect of potassium magnesium citrate and vitamin B-6 prophylaxis for recurrent and multiple calcium oxalate and phosphate urolithiasis. Korean J Urol. 2014;55(6):411-416.
  5. Gul Z, Monga M. Medical and dietary therapy for kidney stone prevention. Korean J Urol. 2014;55(12):775-779.
  6. Holmes RP, Goodman HO, Assimos DG. Contribution of dietary oxalate to urinary oxalate excretion. Kidney Int. 2001;59(1):270-276.